אהוד שגב מתארח בתכנית הבוקר של ניו-יורק בעקבות המופע אותו פתח בטיימס סקוור. במהלך התכנית כרטיסי אשראי עפו באוויר וכפיות התכופפו.

איזו התרגשות! היום סיימנו לערוך את הקליפ לסינגל השני שלי, שאמור לצאת עוד כחודש וחצי לרדיו. הקליפ צולם בניו-ג'רזי ובניו יורק בלוקיישנים מדהימים!

למה אני כל-כך שמח עכשיו?

כי היום הייתה החזרה הראשונה של הלהקה החדשה שהקמתי. עוד אין לה שם, אז אפשר לקרוא לה "הלהקה של אהוד שגב" :-) אבל זה נורא מרגש אותי. החזרה נמשכה שלוש שעות באולפן חזרות ברחוב המסגר. זה היה ממש מרגש לשמוע איך הנגנים מנגנים את השירים שלי...
הרעיון להקים להקה בא לי ממש לא מזמן, אחרי שכבר סיימתי להקליט ארבעה שירים באולפני פלוטו. את השירים הקלטתי עם נגנים מקצועיים מאוד (רוני הוד שתופף עם פבלו רוזנברג ניגן תופים, ניר מימון מלהקת היהודים ניגן על גיטרת הבס והגיטריסט המוכשר אייל הלר. ברק אולייר אחראי על העיבודים וההפקה המוסיקלית של האלבום, ואבא שלו, באלדי אולייר, עשה עיבודים לכלי מיתר.


האמת? לא האמנתי שארצה להופיע עם המוסיקה שלי... בתוך תוכי רק רציתי להגשים את החלום ולהוציא את המוסיקה שלי החוצה... אני זוכר שלפני שבחרתי בברק ובאלדי שיפיקו אותי מוסיקלית נפגשתי עם חבר ילדות שלי, איתי פרל, שהוא מפיק מוסיקלי מדהים. הוא שאל אותי מה המטרה שלי באלבום שאני מתכנן ואמרתי לו שכל מה שאני רוצה זה להוציא את המוסיקה שלי החוצה, שאנשים ישמעו את הסגנון שלי, את המחשבות שלי, את הלחנים שלי. "ומה עם הופעות?" הוא שאל... "בטוח שלא!" אמרתי, "אני כל-כך מתבייש וחסר בטחון שלא אעיז להופיע בתור זמר!". הוא גיחך לעצמו ואז אמר לי: "אל תדאג, התיאבון יבוא עם האוכל!" והוא צדק. אחרי ארבעה שירים שהקלטתי באולפן התחיל התיאבון והחלטתי שאני חייב להתחיל להופיע.
אז עד היום, גבירותי ורבותיי, הספקתי להופיע לא פחות מ: פעמיים!!! כן, כן, הופעתי כבר פעמים שלמות בתור זמר! פעם ראשונה הייתה ביום ההולדת שלי לפני חודשיים. טוב נו, זה קל, ידעתי שהקהל יהיה אוהד גם אם אשמע נורא ואיום! אבל החיזוקים ומחיאות הכפיים שקיבלתי נתנו לי חשק לעוד! ואז הייתה ההופעה השנייה שלי - ההופעה הפומבית הראשונה בחיי - בטקס האזכרה של אחי במלאת שנתיים לנפילתו במלחמה. הטקס היה בבית העם בראש פנה והופעתי בפני כמאתיים אנשים. שרתי שיר אחד של נמרוד ועוד שני שירים מקוריים שכתבתי בעקבות נפילתו. היה נורא מרגש וגם שם קיבלתי חיזוקים רציניים.

קרה לי משהו מאוד מוזר בשתי ההופעות שלי בתור זמר. משהו ששיתפתי בו את חברי מתכנית "היורש של אורי גלר" שימי אטיאס. אמרתי לו: "שימי, אתה יודע משהו - אני מופיע כבר שנים רבות בתור אמן אשליות וטלפתיה, והופעתי רק פעמיים בתור זמר, אבל כשאני עומד על במה ושר אני מרגיש סוג של סיפוק שאני לא יודע להסביר מהו!". שימי הסתכל עלי ואמר לי את אחד הדברים היפים ביותר ששמעתי: "שירה זו אמנות מסוג אחר לגמרי", הוא אמר, "אתה לא צריך לחכות לסוף השיר כדי להרגיש את אהבת הקהל..."
לא הבנתי אותו כל-כך בהתחלה אז שאלתי אותו למה הוא התכוון.
"כשאתה עושה אפקט של טלפתיה נניח" הוא הסביר, "אתה מתחיל את האפקט, עושה מה שאתה עושה, ובסוף הקהל נדהם ואומר וואו"
"אוקיי, תמשיך..."
"כשאתה רואה סטנדאפיסט למשל, אתה שומע אותו מספר בדיחה ורק בסוף הבדיחה אתה צוחק!"
"נכון, ו..?"
"כשאתה רואה אקרובט עושה פעלול, אז רק בסוף הפעלול אתה מוחא כפיים, נכון?"
"נכון לגמרי... אז מה ההבדל בין כל האמנויות האלה לשירה ולהופעה בתור זמר?"
"בתור זמר אתה לא צריך לחכות לסוף השיר בשביל לקבל את אהבת הקהל ואת הפידבק. מי שאוהב את השירים שלך ישיר יחד איתך, יזמזם איתך, ימחא כפיים -תוך כדי- הופעתך. בגלל זה הסיפוק הוא מיידי ועצום!"
הלב שלי התמלא באדרנלין מטורף כשהוא הסביר לי את זה. אין הסבר טוב יותר לחוויה של לעמוד על במה ולשיר את השירים שלך לקהל. זו באמת חוויה אחרת לגמרי.

אז הנה, פרסמתי כמה מודעות בלוחות באינטרנט, התקשרתי לכמה נגנים, כמה התקשרו אלי, עשינו אודישנים וצ'יק צ'ק מצאתי את ההרכב המתאים.
הפסנתרנית שלי, עדי רותם, מונתה מיידית לתפקיד מנהלת הלהקה כי היא מאוד אחראית ומסודרת ו... טוב, נו, את האמת? היא בחורה וכל השאר גברברים אז אף אחד לא התנדב לתפקיד המנהלת :-)
אז הנה אני, בבית, בעננים, אחרי ששלוש שעות ניגנו ושרנו את השירים שלי. בקרוב מאוד נתחיל להופיע וכמובן שאתם תדעו על זה לפני כולם!

צירפתי תמונה של עדי, מנהלת הלהקה וברקע הגיטריסט שלנו, יאיר, שניצל את ההפסקה של 10 הדקות שניתנה בשביל לקפוץ על סט התופים ולהתאמן קצת. כן, כן, אצלנו בלהקה כל נגן הוא מולטי-טאסקינג, מנגן על יותר מכלי אחד :-) חוץ ממני שמנגן בעיקר על העצבים!

אוהב,
אהוד שגב